פשוט פספסתי את שנות השישים

מלבד מנה מדי פעם של תרופות נגד שיעול, לא הופיעו תרופות מכל סוג שהוא בילדותי. נולדתי מיד אחרי שנות השישים, הצעיר מבין שש, הסתכלתי מעלה לעבר משפחה של אחים גדולים שחיו בשיא התרבות הנגדית של ההיפים. הוריי היו מורים וקווייקרים: אבי מנהל בית ספר לאנגלית מורה שהיגר מאמריקה, ואמי אנגליה. משק הבית היה ליברטריאני, וגדלתי מוקף באינטלקטואלים מהמעמד הבינוני ערכי שמאל של שלום, פציפיזם ומחאה. מאחי ואחיותיי הגדולים ירשתי שפע של תקליטים משנות השישים: דילן, הרולינג סטונס, הביטלס והנדריקס. באמצעות אבי נחשפתי להארדי, לורנס, קראוק, האקסלי, קוסטלר וקפקא - ודרכם בתורם לג'ינסברג, קסי, לאינג ולירי. אמי נתנה לי אהבה ללא תנאי, לימדה אותי לנגן מוזיקה ועוררה השראה לתשוקה וליצירתיות, וסיפקה ערוצים להתעלות אישית וביטחון ללא גבולות להיות עצמי. תמיד היה גירוי

לשילוב של מוזיקה חיה, אמנות והופעות לאורך כל ילדותי. לא ניתנה תשומת לב לטלוויזיה - אלא הרבה יותר עניין בפעילויות קהילתיות, כגון יצירת אומנות ודיון ברעיונות.

בגיל 15, כמעט מתתי בתאונת טיפוס בסקוטלנד, ונפלתי 60 רגל

מצוק, שברתי את שתי הרגליים ושכבתי על פני הסלע שלוש שעות לפני שפוניתי במסוק, ולאחר מכן ביליתי את השנה הבאה בתוך ומחוץ לבתי חולים ובכיסא גלגלים. לאחר מכן, פיתחתי להט עצום לכל נשימת חיים, סופגת כל רגע יקר של ניסיון, מתודלקת עם תחושה שקיבלתי הזדמנות שנייה שאין לבזבז אותה. זֶה הניסיון גם חיזק את השאיפה שלי להיות רופא, הראשון במשפחתי בקרב מורים, אמנים ומוזיקאים. בתגובה לכאבים שסבלתי, בנוסף, הייתי נחוש להיות הרופא הראשון שהיה נחמד לילדים.