תור-הזהב ההיפי, רייברים ולידתו של האקסטזי- המשך

וויילס, לונדון, גידול עזים ושוטרת ושמה ג'ולי

בשנת 1977 ערכה המשטרה את מבצע מעצרי ה- LSD הגדול ביותר בתולדות בריטניה והחרימה מהרחובות שש וחצי מיליון מנות מהסם "הרצחני". זה קרה בעקבות פרוייקט חשאי ורחב מימדים בשם 'מבצע ג'ולי' – על שמה של אחת הקצינות מתוך קבוצה של 28 'היפים סמויים', אשר בלי ספק היתה מחזה נאה לעין.

הסיפור החל תשע שנים מוקדם יותר כאשר הכימאי ריצ'ארד קמפ פגש את דייויד סולומון האמריקני, שקנה לו שם במעגלים הפסיכדליים לאחר שבתחילת העשור כתב ספר פופולרי על סמים ומאוחר יותר ייסד את 'מועדון ה- LSD הבריטי'. ב- 1969 קמפ כבר הפיק LSD בדירתו במערב לונדון. ללא ספק, האלמנט הקשה ביותר בתהליך ההכנה של LSD היה בימים ההם, והינו גם היום, השגת המרכיב הבסיסי ארגוטמין טרטרט (ergotamine tartrate), שעל אף שהוא אינו פסיכואקטיבי שייך למשפחת הסמים האסורים. בכול זאת עלה בידו של סולומון להשיג מקור אספקה בטוח. שחקן מפתח נוסף בשרשרת שמחברת בין ערכת הכימיה לגלולת האסיד היה הנרי טוד (Todd), המפיץ. בשלב מאוחר יותר חבר אליו ליף פילדיניג (Fielding), סטודנט לשעבר באוניברסיטת רדינג אשר עסק בתחילה בהכנת הטבליות. כמו כן היה מעורב טיפוס מיסתורי נוסף שבמשך העידן הפסיכדלי היה נוכח ונפקד בו-זמנית: רונלד סטארק (Stark), בעל קשרים ליצרן וספק הסמים הגדול בעולם – ארגון 'אחוות האהבה הנצחית' (The Brotherhood of Eternal Love).

ב- 1973 יצא הפרוייקט את תחומה של לונדון ונדד אל אתר מבודד בוויילס. זו היתה רשת מרכזית להפקת LSD, לאריזתו ולהפצתו, שבמשך כמה שנים הציפה את השווקים בבריטניה, באירופה ובארה"ב ונותרה לחלוטין מחוץ לטווח הרדאר של המשטרה. האסיד נצרך בהנאה בקרב המעגלים ההולכים וגדלים של הפסטיבלים הפתוחים, שרחשו במשך קיצים שלמים במהלך שנות השבעים המוקדמות בבריטניה. ב- 1974 קמפ וטוד הסתכסכו ביניהם. קמפ המשיך לייצר אסיד אבל לא כבר היתה לו רשת הפצה. טוד גייס כימאי אחר, ומעבדתם בסימור-רוד (Seymour Road) שבלונדון סיפקה את רוב הביקוש שהיה ל- LSD כמעט בכול מקום בעולם בין השנים 1974-1977 – 'מיקרודט' (microdot) עבור השוק הבריטי, 'וולקנו' (volcano- טבלייה זעירה בצורת חרוט) עבור אירופה ושאר העולם. קמפ וחברתו לחיים, כריסטין בּוֹט, התבצרו בבדידותם בתוך הקוטג' הוולשי שלהם, והתמסרו לייעודם כהיפים שחיים בשולי החברה ומנהלים נכס קטן. אך למעשה קמפ המשיך להפיץ LSD. הם גידלו ירקות, ובאופן כללי שמרו על פרופיל נמוך, אם כי כריסטין היתה יוצאת לעתים להשתתף באירועים מקומיים כדי להציג לראווה את עיזיה עטורי הפרסים.

בשנת 1975 היה קמפ מעורב בתאונת דרכים חמורה שלמרבה הטרגדיה גבתה את חייו של כומר מקומי. במהלך חיפוש שנעשה במכונית מצאה המשטרה ראייה גורלית: פיסות של נייר קרוע שהתחברו לפתק אשר נשא את המילים "הידרזין הידרט" (hydrazine hydrate), שהוא אחד המרכיבים הנדרשים בתהליך ההפקה של LSD. בכך ניתן אות הפתיחה למבצע החשאי.

המשטרה התמקמה בבית-משק וולשי בקרבת מקום ועקבה אחר קמפ ובוט במשך כמעט שנה לפני שהסתערה על ביתם – ובו זמנית גם על המעבדה בסימור-רוד שבלונדון. רשת ה- LSD הבריטית התפרקה ומעיין האסיד של הפסטיבלים יבש. מחיר הטבלייה עלה בעקבות זאת מחמישים פני ליותר מלירה-שטרלינג ליחידה.

מרבית הדמויות המרכזיות נידונו לתקופות מאסר ארוכות. כריסטין בוט לא נטלה חלק בייצור האסיד אך היא נשפטה בעוון קשירת קשר לביצוע פשע. על כך הגיב ברבות השנים הכימאי האחר כשאמר: "אני קיבלתי אחד-עשרה שנים בשביל הפקת LSD, כריסטין קיבלה תשע שנים בשביל הכנת כריכים!"

להגנתם טענו יצרני ה- LSD הללו (וכך גם ספקים רבים אחרים של הסם שבאו בעקבותיהם), שתכלית מעשיהם לא היתה להפיק רווח אלא להפיץ בקרב ההמונים את הבשורות החיוביות של הסקרמנט הנבחר שלהם – הגנה משפטית שמעולם לא עשתה רושם על שופטים. ליף פילדינג סייע לי באדיבותו בכתיבת החלק הזה של הספר. מאז שחרורו מבית הסוהר ב- 1982 הוא הקדיש את עצמו לחיים של חינוך ופילנתרופיה והקים מוסד חינוכי ליתומי איידס במלאווי שבאפריקה. לאחרונה הוא הוציא לאור ספר משובח על אודות 'מבצע ג'ולי', 'To Live Outside the Law', אשר מעניק לקורא הסקרן עדות מיד ראשונה על פרק מרתק זה בהיסטוריה של בריטניה.

הפסגה, השפל וההאשמות. הכול בגלל ה- LSD.

כפי שכבר צויין לעיל, בשנת 1967, בזמן שלונדון החלה להתמכר לגלולה, היה אזור הייט-אשבורי בסן-פרנסיסקו כבר מצוי בדעיכה. השכונה האומנותית הזו, הפרוסה על פסגתה של גבעה (כפי שבנויים רוב חלקיה של העיר) – על רחובותיה הרחבים ובתי העץ הנאים שלה – הפכה למושבה היפית בשל מחירי הדיור הזולים ביחס לאזורים אחרים בסן-פרנסיסקו. ב- 1966, עם השתחררות שד ה- LSD, נהרו אליה עשרות אלפי צעירים, אסופים, נוודים ובני נוער שברחו מבתיהם, בתקווה למצוא את גיבוריהם המפורסמים שענדו פרחים על שערם. אולם עד אז רכשו כבר רבים מהחלוצים נכסים גדולים מחוץ לעיר. הם הצפינו אל מחוז מרין (Marin County) השקט או הדרימו ללוס-אנג'לס, היכן שברבות הימים תועדה התרחקות מן הפסיכדליה והחל עידן חשבון נפש של יוצרים וזמרים – מעין הירגעות טבעית מהשפעתו המטריפה של הטריפ.

י

דם של ההיפים, כך הסתבר, היתה קצרה מלעצור את קטר המלחמה שהמשיך לדהור אל עומק שנות השבעים ולגבות בדרכו עוד ועוד נפגעים (מתי כבר נלמד סופסוף? – בוש, רייגן, תאצ'ר, בלייר). ב- 1966 כבר הוצא ה- LSD אל מחוץ לחוק והושמץ על ידי הממסד ('The Man') כאויב הציבור מספר אחד, שאחראי להתמוטטות המוסרית המוחלטת של החזון האידאליסטי של המשפחה האמריקאית והחלום האמריקאי משנות החמישים. הקניונים ניצחו. גרסת הפסיכדלייה הקודרת מבית מדרשו של צ'ארלס מנסון הסתיימה במרחץ דמים מחריד בבית משפחת פולנסקי. התפקיד שהיה ל- LSD בפרשה נוצל על ידי התקשורת כדי לשמש הצדקה לטענה שאסיד הינו מזימה של השטן. הקיטוב שהתגלע סביב הנושא אפשר לפוליטיקאים להסיט את תשומת הלב ממסע ההרג שהם הנהיגו בדרום-מזרח אסיה ולתלות את התנוונותה של החברה כולה במולקולה אחת צנועה שהופקה משיפון עבש.

טימותי לירי הורשע בשתי עבירות קנאביס קלות מאוד, וב- 1969 הוא היה בעיצומה של מנוסה מזרוע הרשויות שהיו נחושות לנקום בו על שקלקל את נעוריהם הסכריניים של צעירי האומה. הנשיא ניקסון כינה את לירי: "האיש המסוכן ביותר באמריקה", ובשנת 1970 נגזרו עליו שלושים שנות מאסר בעוון אחזקה של שני תיקנים מתים (כינוי לקצה של סיגריית ג'יונט לאחר שעישנו אותה). הוא נמלט מהכלא, בצדק רב, בזכות מזימה מורכבת (שביום מן הימים חייבת להפוך לסרט עלילתי) שהיו מעורבים בה 'הפנתרים השחורים', 'מחתרת מזג האוויר' ('The Weathermen') והספק הבינלאומי של אסיד חתרני – ארגון 'אחוות האהבה הנצחית'. לאחר מסע ארוך שבו השתמש בתחפושות שונות וזכה למקלטים פוליטיים פורמליים ובלתי-פורמליים – חלקם אוהדים וחלקם עוינים – ולהצעות סיוע מאלג'יריה ועד ביירות ומשווייץ ועד קאבול (ובסופו של דבר גם מלונדון), נפל לירי שוב במלכודת הרשויות האמריקאיות.

שנות השישים הסתיימו, ואם לצטט שוב את שני בסרט 'ווית'נייל ואני': "העשור הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית מגיע לסיומו, בנאדם, וכמו שחברנו אֶד חזר וציין – שכחנו לצבוע אותו בשחור."

בתחילת שנות השבעים התדרדרה שכונת הייט לביצה של אמפטמינים והרואין. תופעת חסרי הבית – שהפכה כיום, הן בשכונת הייט והן באזורים אחרים בעיר, לתנועה לאומית שראויה למדינה ריבונית משלה – החלה להתהוות במהירות.

אבל לא הכול בהכרח קודר ואפל.

קליפורניה נותרה במידה רבה מוקד הציקלון הפסיכדלי של הרחבת התודעה ותרבות-הנגד הודות למכון אסלן, סן-פרנסיסקו וסצנת המוסיקה. אולם דור ההיפים שינה את טבעו עם חלוף הזמנים. שכן האנשים הרציניים, שעבורם החווייה הפסיכדלית לא היתה רק ריגוש נהנתני אלא סימלה מסע אותנטי הרחק משגרת הצרכנות המשמימה של המודרניות, החלו להתארגן בקהילות שאימצו עקרונות של חיים שיתופיים.

ממש כפי שלפני מיליון שנה התפשטו החומרים הפסיכדליים בעולם – כמו נבגים מכוכבים רחוקים הנאחזים במטאוריטים – וגרמו להתפתחות הרוח האנושית על ידי כך שהעניקו לשוכני המערות מזון תודעתי והזניקו אותם ממעמד של לועסי כרוב לסוגדי אלים בעלי מודעות עצמית, כך גם שנות השישים, והשגשוג שבא בעקבותיהם, יצרו רנסנס תרבותי שעוצמתו והשפעתו היו בעלי חשיבות שוות ערך. חברי הקהילה הפסיכדלית של ימינו עשויים לראות את עצמם בתור 'ילדי מזל דלי', ילדי אינדיגו. הם טעמו משיקוי האליקסיר ויודעים בוודאות שהמפתח להישרדותה של האנושות, ולמעשה של העולם כולו, הינו התעלות על מגבלות התודעה המוכרות בסיועם של צמחים ופטריות פסיכדליים. ישנם רבים מאוד המאמינים בזה.

LSD, גיקים של מחשבים ואקטיביסטים ירוקים: עידן חדש של נאורות חברתית

הגנום האנושי היום דומה באופן כללי לזה שהיה לפני מאה אלף שנים. משמעות הדבר, לפי נקודת מבט רדוקציוניסטית לחלוטין, היא שיש לנו את אותו מכאניזם גופני ואותו מוח שעימו ניתן להמציא את האלים, לעצב את הדתות, להקים מבנים חברתיים ולנסות להבין מה הם היחסים האופטימליים עם האנשים שאנו אוהבים, כמו גם עם אלה שאיננו יכולים לסבול. על אף כל הסימפטומים החיצוניים של התרבות, הנפש שלנו איננה מפותחת, ובאותה מידה היתה יכולה לרעות עדיין לרוחב מישוריה המדושאים של אפריקה שממנה נדדנו רק לאחרונה.

אולם מה שכן התפתח הוא היכולת לשתף רעיונות וידע – לא כאינפורמציה המועברת על ידי גנים בדנ"א, אלא כביטויים תרבותיים המרכיבים את התודעה הקולקטיבית שמתועדת בדמות שירים, תמונות, כתבים, דרמה וריקוד. סמים פסיכדליים, והמערבולת שהם יצרו בשנות השישים ולאחריהן, הינם המרק הקדמוני שבתוכו שוחים הביטויים הללו – אצים קדימה ונושאים בחובם מידע על אודות אומנות, מוסיקה ואופנה.

אין כל הפתעה בכך שהתנועה האקולוגית התהוותה ישירות מתוך רחמה של הסצנה הפסיכדלית. אחת מהתופעות הספונטניות והיסודיות של החווייה הפסיכדלית הינה ההתקרבות לטבע. תחת השפעת ה- LSD ניתן להיות בהרמוניה עם הגלים ועם הרוח הרוחשת בעלוות העצים. נדמה שתחושות אלו שוזרות באופן מהותי את תאי גופנו עם תאי הגוף של כל היצורים החיים ועם תופעות הטבע שנצפות סביבנו. הכול נישא לפנים בזרם בלתי נלאה של אנרגיה, בתנודות דינאמיות הממחישות מציאות שקיימת מעבר לעצמי ומעבר להווה. ישנה נטייה טבעית לשוב אל ימים עברו – אל הזמנים שלפני העיתונים, הטלוויזיה, המכוניות והקפוצ'ינו. ב- 1953 האקסלי הלך לאיבוד בין עלי הכותרת של ורד שהציץ מתוך אגרטל שנח על השולחן, ובהה דומע ושבוי חלום ביופיו הטהור ונטול הפגמים של אלוהים שלבש צורה לנגד עיניו. הוא חש חיבור מיידי ובלתי אמצעי עם הטבע וראה בתוך הפרח את עצמו ואת מקומו בעולם. אך כאשר אוזמונד פיתה אותו לבוא אל קליפורניה שטופת השמש והוליך אותו במשעולי הגן, פרץ האקסלי בצחוק היסטרי למראה המכונית החונה לפני הבית. הו, כמה אבסורדיות הן המצאותיהם של בני האדם! איזה דבר נלעג וכוזב היא המכונית – איזה ביזוי גרוטסקי של הטבע! עצם קיומה התנגש עם רגשות ההזדהות שהוא חש כלפי הטבע.

אשר על כן, במהלך שנות השישים ההיפים הגו וטיפחו את האמונות הללו. להציל עצים, להושיע לווייתנים, צמחונות, טבעונות, לחבק עצים ולהקליט את צווחות הכאב של צמחים בהיקטפם – כל התופעות התרבותיות המשונות, שברבות השנים כבשו את מרכזי ההשפעה הפוליטיים ככורח של האסון האקולוגי הרובץ לפתחנו, הן השתלשלות ישירה של חוויית ה- LSD. ייתכן שיהיה זה מוגזם לזקוף את אמנת קיוטו (שארה"ב נמנעה מלצרף אליה את חתימתה) לזכותו של ה- LSD, אולם אין ספק שהתנועה הירוקה חבה חוב גדול להווייה הפסיכדלית חסרת הגבולות והעמוקה מני ים – אם אתם מסוגלים לקלוט את זה.

סן-פרנסיסקו שימרה את קסמה התרבותי ונותרה המוקד, לפחות מבחינה מסחרית, של כל מה שמזוהה עם התרבות ההיפית. בשנת 2010 הגעתי לקליפורניה לסוף שבוע ארוך על מנת למסור עדכון על אודות מחקר הפסיכדליה הבריטי בכנס של ארגון MAPS בסן-חוזה. אולם סופי שנותרתי שם בעל כורחי, ולא יכולתי לצאת את ארה"ב גם אילו רציתי בזכות התפרצות געש מתוזמנת להפליא של הר אייאפיאטלאייקוטל (Eyjafjallajökull) באיסלנד. השתכנתי במלון 'רד ויקטוריאן' ברחוב הייט – בניין ויקטוריאני קלאסי, טיפוסי לסן-פרנסיסקו, שעתה משמש את 'מרכז השלום העולמי של סמי' (Sami's World Peace Center) ומהווה ייצוג נאמן לשרידיה של הרוח ההיפית. נהניתי מאוד לנגן בפני סמי והצוות שלה ולהתגורר במשך 14 ימים בחדר ששמו 'Summer of Love'. במעין צירוף מקרים מושלם הזדמנתי לשם בחודש אפריל, בזמן התרחשותו של הפסטיבל השנתי המפורסם '4/20' בפארק שער הזהב, שלשמו התקבצו אלפי היפים בני תקופתנו על 'גבעת ההיפים', רקדו לצלילי רגאיי תחת ענני העשן ואפשרו לי לחוות משהו מטעמה הנגוז של 1967. אני מודה לך על כך, אייאפיאטלאייקוטל.

לא הכול נגמר עדיין

בשנות השבעים המאוחרות ובתחילת שנות השמונים פעלו עדיין הרכבים מעידן הפוסט-פאנק שינקו השראה מהצלילים והסמים של שנות השישים. אחת הלהקות הראשונות שאליהן התוודעתי, ושתקליטים שלה היו ברשותי, היתה 'The Soft Boys', בזכות נגן הבאס שלה שהיה אז חבר של אחותי. היא נוסדה בקיימברידג' תחת הנהגתו של הסולן האניגמטי רובין היצ'קוק, הושפעה על ידי 'the four B’s' – ביטלס, בארט (Barrett), בירדס (Byrds) וביפהארט (Beefheart) – וצליליה הצורמים הצליחו להשיב את מאזיניה אל שנות השישים. הסוגה הנאו-פסיכדלית החזיקה מעמד במשך שנות השמונים בזכות להקות רבות אחרות כגון 'Echo and the Bunnymen' או 'The Teardrop Explodes' אשר הגיחו משוליה של המוסיקה הגותית ונשאו בגאון את להבתו של הדימיון היצירתי המתודלק על ידי LSD (לא שאני הבנתי את זה אז). אך מה שלמעשה הקים לתחיה בשנות השמונים את תרבות שנות השישים על כל תפארת הטכניקולור שלה היתה מולקולה שונה לגמרי – כזו שלא התבססה על טריפטמין (tryptamine) אלא על כימיקל אנדוגני אחר שנמצא במוח: פנתילאמין (phenethylamine).

האקסטזי בא עלינו

בשנת 1988 חזתה בריטניה בעוד תופעה תרבותית: סצנת הרייב (rave). הסם אקסטזי (3,4-methylenedioxymethamphetamine, או MDMA) נעשה שכיח באירועי מוסיקה גדולים, היכן שהשפעתו הממריצה ואיכותו ההלוצינוגנית הקלה היוו יתרון למי שחפץ לרקוד במשך כל הלילה. הסם נעשה פופולרי מאוד, ונותר כזה עד ימינו. כיום, כחצי מיליון בני אדם בבריטניה נוטלים אקסטזי מדי סופשבוע, ובכול שנה נצרכות יותר ממאה מיליון טבליות.

MDMA סונתז לראשונה ב- 1912 ונרשם כפטנט על ידי חברת הפארמה הגרמנית 'Merck'. ייעודו המקורי היה לשמש כמדכא תיאבון עבור הצבא הגרמני, אולם הוא מעולם לא הגיע לשלב של ייצור המוני. מעניין לדמיין מה היה יכול לקרות במהלך שתי מלחמות העולם אילו התכלית הזו היתה יוצאת אל הפועל!

במקום זאת, MDMA נגנז וזכה לאיזכורים מעטים במשך השנים, עד אשר הוא שב והופיע באמצע שנות החמישים לצד שורה של סמים פסיכוטרופיים שנבחנו על ידי הצבא האמריקאי בתור 'סמי אמת' או כלי מלחמה מתוחכמים. בעת ההיא הפעיל ה- CIA פרוייקט סודי בשם 'MK-ULTRA' שבמסגרתו נערכו ניסויים רבי משתתפים עם מאות סוגים של חומרים, ובכללם סמים פסיכדליים כגון LSD, תחת תנאים מסוכנים ובנסיבות מפוקפקות. ישנם דיווחים על סוכנים שנתנו סמים לאנשים ללא ידיעתם, על מנת שיוכלו לצפות בהם בחשאי. די אם נציין כי המחקרים על LSD ועל MDMA לא התקדמו בזכות האופן שבו הצבא השתמש בהם. ההשפעות הסובייקטיביות של הסמים הפסיכדליים עלולות להיות חסרות משמעות ובלתי צפויות כאשר לא ניתנת תשומת לב לרקע ולהקשר הסביבתי.

תרבות הסמים של שנות השישים באה וחלפה בלי ש- MDMA הותיר בה חותם משמעותי, מן הסיבה הפשוטה שרוב ההיפים העדיפו LSD. היה שימוש מוגבל ב- MDA (methylated amphetamine), שהשפעותיו דומות לאלו של MDMA, אם כי הן פחות אמפתוגניות ונמשכות זמן רב יותר. שוב, אנחנו רק יכולים לתהות איך היה נראה הנוף התרבותי, האומנותי והפוליטי אילו MDMA היה זמין בשנות השישים בכמויות גדולות, ולא LSD; אולי תופעת הרייב של שנות התשעים היתה מגיעה מוקדם יותר. דמיינו לעצמכם את וודסטוק עם בליפים אלקטרוניים.

הסבא של MDMA פוגש את נכדו לראשונה

בשנת 1967 התוודע אלכסנדר 'סאשה' שולגין (Shulgin) ל- MDMA באמצעות אחד הסטודנטים שלו לתואר שני. שולגין היה בוגר הרווארד בתחום הכימיה האורגנית שעבד בהצטיינות רבה בחברה לייצור כימיקלים 'דאו' (Dow). הוא עזב את החברה ב- 1965 על מנת להקדיש את עצמו לעסק פרטי שבדק דגימות סם עבור ה- DEA. לאחר שהתרשם מ- MDMA, שאותו הוא כינה "מרטיני דל-קלוריות", החל שולגין לצרוך את החומר באופן קבוע במהלך שנות השישים המאוחרות ושנות השבעים – בצירוף סמים אקראיים שהוא רקח תמיד במעבדתו – ועשה זאת בצוותא עם קבוצה קטנה של חברים נבחרים. קבוצת הלימוד החודשית הזו, שבמסגרתה הוא וידידיו בחנו באופן שיטתי את תגליותיו הפסיכדליות החדשות, נעשתה לאגדה, ובעקבות התנסויותיה כתב סאשה ספר מצויין בשם 'Tihkal'. שולגין פיתח שיטה מאורגנת של סולמות דירוג שהעריכו את האפקטיביות של המצאותיו החדשות, ושקיימים עד היום בשימוש נפוץ בקרב פסיכונאוטים שאפתניים. קראו את 'דוחות הטריפים' באתרים של 'Bluelight' או 'Erowid' וראו כיצד מיושמים סולמות הדירוג של שולגין, שמעריכים את השפעות הסמים החל מפלוס אחד (+) – כלומר, אפקט מובחן – ועד פלוס ארבע (++++), שמשמעותו חווייה רוחנית במלוא מובן המילה.

בשנת 1976 פיתח שולגין שיטה חדשנית לסינתוז MDMA שהצליחה לעקוף את הפטנט של 'Merck', ואז הציג אותה בפני הפסיכותרפיסט לאו זף (Leo Zeff). בעת ההיא היה זף פסיכותרפיסט פסיכדלי בגמלאות, ששנים רבות לפני כן התייאש מהמחקר עם LSD בשל העובדה שכבר לא היה יכול להשתמש בחומר במרפאתו. אולם למן הרגע שבו התוודע ל- MDMA הוא חזר מהפרישה והחל לתור את ארה"ב ואירופה ולספר למאות רבות של אנשים על אודות הסם. רבים מן המומרים הללו החלו ליטול את הסם בעצמם ככלי לטיפול פסיכותרפי. כפי שכבר נאמר בפרק ב', לא ניתן להתעלם מהפטנציאל התרפויטי של MDMA. ההשפעות הייחודיות של החומר מעידות עליו כאילו הומצא במיוחד לתכלית זו. כך התגלתה אלטרנטיבה חדשה ל- LSD עבור טיפול פסיכדלי.

MDMA נעשה פופולרי מדי, נאסר לשימוש וארגון MAPS נולד

מה שאירע לאחר מכן מזכיר מאוד את סיפורו של ה- LSD, במובן הזה שגם הפעם תוצרו של מחקר זהיר ושקול, שנערך במסגרת קלינית, דלף בסופו של דבר אל הקהילה המורחבת. עם כניסתם של שנות השמונים הופיעו דיווחים על אודות חומר חדש שצץ במועדוני לילה אופנתיים בדאלאס, שבתקופה ההיא (כפי שמעידה סדרת הטלוויזיה 'דאלאס') היתה שדה תרבותי משגשג של עושר וניוון. הלהיט החדש (שזכה בזמנו לכינוי 'אדם') תואר כסם "יותר פופולרי מקוקאין". בשל היותו בעיקר חומר ממריץ, בדומה לקוקאין, אבל עם תוספת מינורית של השפעה פסיכדלית מענגת, היווה MDMA אמצעי מושלם עבור מסיבות וריקודים. אנשים החלו לכנותו 'אמפתיה' (empathy), וזה עלה בקנה אחד עם השינויים החיוביים במצב הרוח שאובחנו במסגרת השימוש הקליני.

כצפוי, ברגע שהתחיל להיווצר ביקוש המוני למוצר היתה התגובה בלתי נמנעת. ב- 1984 ה- DEA הרשות הפדרלית לאכיפת חוקי הסמים) נקטה שורה של צעדים לקראת איסור השימוש ב- MDMA, שהיה עד אז חוקי למהדרין. הרשות קראה לחקיקת חירום שתגדיר את הסם כשייך לקטגוריית 'Schedule One', דהיינו: שהוא 'נטול כל שימוש רפואי'. הקבוצה הקטנה אך הקולנית של הפסיכותרפיסטים, אשר בעת ההיא כבר פיתחה מודלים אפקטיביים לטיפול באמצעות MDMA, ניסתה למחות נגד המהלך. נערך שימוע, ושני הצדדים זכו להשמיע עדויות בפני שופט. המדענים שנשכרו על ידי הרשויות התעקשו ש- MDMA הוא סם מסוכן בעל דרגת רעילות גבוהה (טענות מעין אלו הופרכו ברבות השנים); מנגד, התרפיסטים שטיפלו ב- MDMA טענו שניתן להשתמש בו באופן בטוח ושיש ביכולתו להקל על הסובלים בסוגים רבים של הפרעות נפשיות. השופט אימץ את היגיון הסנגוריה והציב את הסם בקטגוריית 'Schedule Three' (המקבילה לדרגת 'Class C' בבריטניה). ומשמעות הפסיקה היתה שהוא נותר זמין לשימושם הזהיר והמושכל של מטפלים מהימנים ומוסמכים. אולם הממשל וה- DEA הפרו את פסיקת השופט (הבה נודה על האמת, עצם העובדה שהרשויות יכולות לעשות זאת מהווה חוכא ואיטלולא של ההליך השיפוטי), ו- MDMA הוצב בקטגוריית 'Schedule One', ושם הוא נותר עד עצם היום הזה.

עבור אותם תרפיסטים שתלו תקוות גדולות בסם החדש ככלי לטיפול נפשי, היתה ההחלטה בחזקת אכזבה נוראה. הם הקימו ועד פעולה שדרש את המשך המחקר ושאף לשכנע את הרשויות הרגולטוריות באיכויותיו הרפואיות החשובות של הסם. מתוך הקבוצה הזו הגיח ריק דובלין והיא זו שהיוותה את התשתית לאגודה הרב-תחומית למחקרים פסיכדליים (MAPS). מאז והלאה פעל ארגון MAPS נמרצות לקדם מחקר מבוסס-ראיות, ונלחם בחירוף נפש להכרה ב- MDMA קליני ובחומרים פסיכדליים אחרים. אך זה היה מאבק סיזיפי בלתי נגמר שנקלע לתוך מילכוד אבסורדי: מחד, אין בנמצא די נתונים לתמוך בשימוש רפואי ב- MDMA, ולפיכך נותר האיסור על כנו; מאידך, בשל האיסור קשה מאוד לקבל אישורים למחקרים שיוכיחו את בטיחותו ויאפשרו את ביטול האיסור. התסכול הזה רדף את המחקר ב- MDMA במשך שלושת העשורים האחרונים, אם כי, למרבה המזל, מצב דברים החל להשתנות לאחרונה.

האיסור על MDMA מוליד את האקסטזי ואת סצנת הרייב

בינתיים, השימוש ב- MDMA כסם פסיכואקטיבי הלך והתפשט בשנות השמונים המוקדמות. האגדה מספרת על אודות יזם וסוחר של MDMA שהגיע למסקנה שהכינוי 'אמפתיה' אינו מהווה תמריץ שיווקי ראוי, ולפיכך שינה את שם המוצר ל'אקסטזי' – ובכך ללא ספק השיג את התוצאה המבוקשת.

באמצע שנות השמונים הגיע החומר לאירופה באמצעות קבוצה קטנה של חסידי הגורו ההודי בהגוואן 'אושו' שרי ראג'ניש. הקומונה האמריקאית של אושו במדינת אורגון נסגרה ב- 1984 ותלמידיו התפזרו לאורכו ולרוחבו של הגלובוס – רבים מהם נדדו לאיביזה, שהיתה בתקופה ההיא מוקד שהות פופולרי עבור ההיפים שעדיין שעשיין נשאו בנפשם את רוח שנות השישים. האושואיסטים הפיצו את מסר האהבה והסקס בצירוף תרגול מדיטציה ושימוש ב- MDMA, ובשנת 1987, כאשר הדי-ג'ייז דני רמפלינג, פול אוקנפולד וניקי הולוואיי הגיעו לחופשה באיביזה ונחשפו שם לחיי הלילה התוססים והרעננים, נקשר קשר אמיתי וחזק בין אקסטזי ומוסיקת האוס.

שלושת הדי-ג'ייז שבו לבריטניה והקימו בדרום לונדון את מועדון 'Shoom', שבו נולדה מוסיקת הרייב וליוותה את התנועה באופן אלגנטי אל מה שמכונה 'קיץ האהבה השני', שאירע בשנת 1988. הגישה המפוצלת כלפי השימוש ב- MDMA גרמה לטירוף לדהור בשני כיוונים נפרדים: האחד היה סצנת הריקודים, והאחר התבטא בצלילים שיצאו ממנצ'סטר והופקו על ידי הרכבים כגון 'The Stone Roses' או 'Happy Mondays' – שהסם החביב עליהם היה אותן גלולות זעירות עם תמונות מוטבעות של יונים, שנמכרו לרייברים באיביזה ובלונדון. אקסטזי נעשה פופולרי מאוד בבריטניה של סוף שנות השמונים, ובתחילת שנות התשעים הוא היה שני רק לקנאביס ברשימת הסמים האסורים המועדפים על אנשים צעירים.

תופעת הרייב צצה בכול מקום. בתחילה היו אלה מסיבות חברים קטנות וסגורות שהתהוו מתוך מעגלי הפסטיבל הפתוח של שנות השישים. הפסטיבלים הפתוחים התקיימו לכול אורך שנות השישים, ובאמצע שנות השבעים הם ניזונו מאספקה מאסיבית של LSD ומסצנת הרוק המתמשכת. התכנסויות המוניות בסטונהנג' התרחשו בכול שנה ומשכו אליהן קהל מגוון יותר, בייחוד לאור השפעתה הגוברת של מוסיקת הפאנק. 'שיירת השלום' העניקה הזדמנות לחופשיים ברוחם לצאת אל הדרכים ולחיות חיי נוודים – לעבור ממסיבה למסיבה ולדחות במופגן את הקיום היומיומי הקודר בבריטניה של שנות השבעים.

רייב מודרני, פסטיבלים ושמאניזם מתמזגים

חוקרים מודרניים, היפים משנות השישים ורייברים בני זמננו – כולם כאחד מצאו זהויות בין החווייה המודרנית של המסיבה הפסיכדלית לבין אומנותו העתיקה של השמאן. שתיהן נעשות בעיקר בלילות, כשהצללים והכוכים הנסתרים של הג'ונגל האפל משוחזרים באמצעות המעברים המוחשכים של מועדון הלילה או של זירת הפסטיבל; שתיהן מגרות את הדמיון למלא את החללים החסרים, לגוון את תפיסת העולם ולפענח את פשרו; שני הריטואלים, הן השמאניסטי והן הרייבינג, נוטים להימשך לילות שלמים והמשתתפים מתמסרים לאירוע במלוא מאווייהם. זה לא דומה כלל לשתיית כמה משקאות אלכוהוליים חזקים – המחוייבות הנדרשת היא הרבה יותר עמוקה.

הן שמאנים והן די-ג'ייז נסמכים על התכונות מעוררות הטראנס של אלמנטים מוסיקליים חוזרים ונשנים. מקצבי תופים שמנוגנים שוב ושוב מסלקים כל סממן של מלודייה מורכבת, מפתים את המאזינים להצטרף ולמקד מבט ריקני אל עומק המרווחים המיסתוריים שבין התווים. אך אין זאת אומרת שהמוסיקה היא שטחית ונעדרת יופי; להפך, אלו הם הצלילים הקדמוניים שמחברים את האדם עם הטבע, שבו כל הדברים כפופים לחוקי המחזוריות; טקסי התיפוף השבטיים נועדו להמחיש את המציאות הזו.

מסיבות פסיכדליות הן בעלות אפקט קבוצתי מלכד ורב עוצמה הפועל על אנשים שחווים טרנספורמציה תודעתית משותפת, ממש כפי שקורה לתושבי כפר המשתתפים באירוע שמאני. שלא כמו בטקס מסורתי בכנסייה, הציבור אינו משמש כקהל פאסיבי המאזין לחוויותיהם השמימיות של אחרים. כל אדם ואדם הנמצא בחדר (או בצל העצים, או על רחבת הריקודים) נוטל חלק פעיל בהוויית ההתעלות – עומד מול אמא אדמה, ממקד מבט בפניה וסופג ישירות את עוצמת מילותיה ואת תבונתן.

במסיבת רייב מתפקדים הדי-ג'יי וה- MC (master of ceremonies) כשמאנים. הם מנהלים את הריטואל ומנווטים את הקהל באמצעות קטעי סולו, כיוונונים מחושבים של האקוולייזרים (EQs) ושליטה בתאורה. ההבזקים מהבהבים ומכונות העשן פולטות חומר מערפל חושים אל רחבת הריקודים – והכול נעשה בניצוחם של האמנים המופקדים על הטקס. כל הנוכחים נמצאים תחת השגחתם הבטוחה. הדי-ג'ייז יאתגרו אתכם. הם לא יתנו לכם לחמוק בקלות; אתם נדרשים לטפס לפסגות החווייה שמעניקים הסמים, וזה איננו דבר של מה בכך – אחרת, לא היתה זו חווייה מלמדת. אבל אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהם שומרים עליכם, ובו בזמן דואגים לכך שעיניכם נשארות פקוחות כדי שלא תחמיצו אף פעימה.

החווייה הפסיכדלית הקבוצתית, במסיבת רייב או בפסטיבל, הינה הגרסה המערבית המודרנית של הריטואל השמאניסטי הקהילתי. זה הרבה יותר מסתם מעשה הדוניסטי או 'מצב של בלבול חריף'. זה דורש עבודה קשה, שקדנות והדרכה מושכלת. אם מקפידים על התנאים הללו, התוצאה עשויה להיות צמיחה אישית ורוחנית שתמלא תפקיד משמעותי בהשגת יציבות ולכידות חברתית.

צעירים על אקסטזי (E)

עבור עדות אישית של אדם צעיר המתנסה בחוויית האקסטזי הבתולית, בצירוף שיאי הגאות והשפל של הרייב הראשון, האזינו בקשב רב לשיר 'Weak Become Heroes' של להקה בשם 'The Streets'. מעטים האמנים שהצליחו לתאר טוב יותר את ההשפעה העמוקה של סצנת הרייב על הנוער הבריטי.

בבריטניה הגיעה ההתפתחות לשיאה הדרמטי בהתכנסות הידועה לשמצה במסגרת פסטיבל קסלמורטון (Castlemorton Common Festival), שנערך במהלך ימי החג הלאומי בחודש מאי בשנת 1992. האירוע מיזג את הרייברים מאיביזה עם הנוודים המחוספסים מהמעגלים הוותיקים של סטונהנג', שיירת השלום והפסטיבל הפתוח; השבטים הללו, שהיו כה שונים זה מזה, התאחדו למפגן אנטי-ממסדי שנשטף באקסטזי ובמוסיקת דאנס. הלבוש ההמוני, הפסיכדלי, של הנוודים התנגש חזיתית בסגנון הלונדוני, הסינתטי, של הרייברים, וכולם כאחד הבינו שהיתה להם תכלית משותפת: להישאר ערים לאורך כל סוף השבוע, לגעת בעננים ולרקוד. על אף שהחומרים הפסיכואקטיביים המועדפים על נוודי הפוסט-פאנק היו פטריות פסילוציבין ואמפטמינים (בצירוף בירה חזקה מהפחית), היו שתי הקבוצות מאוחדות באהבתן לקנאביס ו- MDMA, וכך נוצר בקסלמורטון זיווג חדש וייחודי. החגיגה הענקית והבלתי חוקית סערה במשך חמישה ימים וחמישה לילות, בשעה שתושבי האזור הנבוכים צפו מן הצד בטינה. לא עלה בידה של המשטרה לפזר את האירוע הארוך, שהגיע אל כותרות העיתונים בכול מקום והיווה מן הסתם נקודת ציון חשובה מאוד בדרך לחקיקתו של חוק המשפט הפלילי (Criminal Justice Bill) בבריטניה.

מערכות הסאונד של הדי-ג'ייז השתלטו על המרחב בשנות התשעים. זה היה טבעו הכללי של ההיצע בסצנת המוסיקה הפופולרית. מוסיקת דאנס בקושי הצליחה להשתחל אל גרעין המיינסטרים, למעט בהתגלמויותיה התפלות ביותר. המסיבות היו בחזקתם הבלעדית של הצעירים, והם תמיד הקפידו להקדים את המשטרה בצעד אחד.

דמוניזציה של האקסטזי

במהלך שנות התשעים נעשה האקסטזי 'אויב הציבור מספר אחד' החדש (נדמה שתמיד חייב להיות כזה בנמצא – אני לא משוכנע מי ממלא היום את התפקיד... אולי הבנקאים; אני מניח שזו התקדמות בכיוון הנכון!). אולם משהו החל להשתבש, ממש כפי שקרה שני עשורים לפני כן עם LSD. איכות טבליות האקסטזי ירדה מאוד ואנשים נחשפו לסמים מסוכנים יותר. היו כמה מקרי מוות בולטים של צעירים שנטלו את מנת האקסטזי הראשונה בחייהם בנסיבות מפוקפקות, והרבה מדי אנשים נסחפו בצריכת יתר.

בסופו של דבר, באופן בלתי נמנע, השתלב הרייב בתרבות המרכזית – וייתכן שהעדות הטובה ביותר לכך היתה הלהקה הלונדונית 'The Shamen', שהשמיעה דגימות נבחרות מהקלטותיו של טרנס מק'קנה על רקע מקצבי טראנס. בשנת 1993 זינק ההרכב במעלה מצעדי המוסיקה עם השיר 'Ebeneezer Goode'.

'E's are good, E's are good… He's Ebenezer Goode!'.

למגינת ליבה של תעשיית המשקאות הבריטית, הצעירים בפאבים הפסיקו לשתות משקאות חריפים ובחרו במקום זאת ללוות את חוויית האקסטזי שלהם עם מים. התעשייה השיבה מלחמה עם פיתוח סדרת המשקאות 'Alcopops' – רמז שקוף ל- 'Instant hit', אם כי מותאם לאתנול במקום ל- MDMA. היה זה מהלך מוצלח שהשיב את תרבות השתייה הבריטית למעמדה הידוע לשמצה. מפיצי האלכוהול, בעידודה של המדינה, שאפו מאז ומתמיד להיפטר מהסמים הבלתי חוקיים. זו היא הבעיה בסמים בלתי חוקיים: המדינה לא יכולה להרוויח מהם כסף.

אז, ב- 1994, הנחיתה ההמשלה הבריטית מהלומה ניצחת על תרבות הרייב כשהציגה את טיוטת 'חוק הצדק המשפטי', ובה הציטוט המפורסם שמתאר את המוסיקה האלקטרונית כצלילים "שמאופיינים לחלוטין, או באופן ניכר, ביצירת רצף מקצבים חוזרים ונשנים." משמעותה של החקיקה החדשה היתה שבידי המשטרה ניתנה עתה סמכות מורחבת לביצוע עיכוב וחיפוש, וכן לפזר התכנסויות ולהחרים מערכות סאונד בלי שנאלצה לבקש אישור מוקדם לכך. באוקטובר של אותה שנה צעדנו אני ועמיתיי/חבריי ברחובותיה של לונדון, לבושים במיטב מחלצות הרייב שלנו, וחגגנו במשך יום שלם לעומת מחסומי המשטרה בהייד-פארק. היה זה רגע של אמת במאבק על 'הזכות לחגוג'. רקדנו לצליליהן של מערכות סאונד ניידות בהווייה שהזכירה את שנות השישים. אך ללא הועיל. שוב היתה ידו של הממסד (The Man) על העליונה.

מחקר ה- MDMA מוטל על הקרשים, ותוויות על הבקבוקים הלא נכונים

ככול שנקפו שנות התשעים, המשיכו ריק דובלין והאגודה הרב-תחומית למחקרים פסיכדליים (MAPS) להיאבק בחירוף נפש על מנת להשיב את החומרים הפסיכדליים אל תחום הרפואה. הדמוניזציה שנעשתה לאקסטזי הצליחה ליירט ביעילות כל יוזמה מחקרית, ממש כפי שעשתה המתקפה נגד LSD כשלושים שנה לפני כן. ובדומה למה שקרה עם ה- LSD, הוצאת האקסטזי אל מחוץ לחוק לא הפחיתה במאום את השימוש העממי, אך לעומת זאת תרמה רבות לבלימתו של מחקר רפואי מהימן.

ממשלו של רונלד רייגן, בין השנים 1981-1988, המשיך ליישם בדבקות עיוורת את מדיניות 'המלחמה בסמים' של ניקסון, כפה בכוחניות את עמדתו על התקשורת ועל בתי המשפט וחסם את דובלין בכול הזדמנות. ג'ורג' בוש האב, שהחליף את רייגן בבית הלבן (1989-1992), לא היה טוב יותר.

בין השנים 1986-1988 הגיש דובלין לאישור ה- FDA (מנהל המזון והתרופות – הגרסה האמריקאית לוועדת האתיקה, שתפקידה לפקח על המחקר הקליני) חמש בקשות לביצוע ניסויים עם MDMA בבני אדם, אך כולן נדחו על הסף. ה- FDA טען שהשימוש ב- MDMA טומן בחובו סיכון גבוה מדי לרעלנות עצבית (neurotoxicity). אולם דובלין לא אמר נואש. הוא ידע שההתנגדות לא נובעת מסיבות מדעיות אובייקטיביות, אלא מתוך דעה קדומה שמושרשת בתרבות. הרשויות פשוט לא השכילו להבין, או סירבו להבין, שסמים פסיכואקטיביים, המשמשים למטרות בילוי והנאה, עשויים גם להביא תועלת קלינית. מבחינתם, זה היה עלול להעביר מסר שגוי לילדים. דובלין היה מוטרד מכך, ובצדק, שהתהליך שליווה את ה- LSD בשנות השישים חזר על עצמו עם MDMA. שוב איימה הסלידה התרבותית מן הסם, שתומרצה על ידי מניעים סוציו-פוליטיים, לגדוע באבו מחקר רפואי חיוני ולפגוע בטובתם של המטופלים. אסור היה לתת לזה לקרות שוב. האמת היתה חייבת להיאמר. אך ארגון MAPS היה נתון במילכוד. מחד, לא היו בידיו די נתונים, ומאידך – MAPS לא היה רשאי לנסות להשיגם.

בשנות השמונים המאוחרות ובתחילת שנות התשעים המשיך MAPS לעשות כל שהיה לאל ידו. הוא מימן מחקרי רעילות בבעלי חיים וניסויי 'שלב 1' בבני אדם באוניברסיטאות האמריקאיות סטנפורד וג'ונס הופקינס. עם הזמן החלה התעקשותו של דובלין לשאת פירות. בשנת 1992 הגיש ד"ר צ'אלס גרוב (Grob), פרופסור לפסיכולוגיית ילדים ומתבגרים באוניברסיטת UCLA, פרוטוקול למחקר קליני עם MDMA בחולי סרטן שנמצאו בשלב הסופי של המחלה. ה- FDA הכיר בהיגיון שהיה בהצעה, והתלה את בחינת הפרוטוקול בעריכתו של מחקר בטיחות 'שלב 1' נוסף שיבדוק את מידת הרעילות של ה- MDMA במינונים שיועדו לפציינטים. מחקר הבטיחות אושר, והושלם בשנת 1995. הוא הוכיח – כפי שכול אחד בארגון MAPS ציפה – שהשימוש ב- MDMA לצורך טיפול פסיכותרפי במינונים ובמאפיינים המוצעים אינו מהווה סיכון ממשי לבני אדם. אף על פי כן, עד סוף העשור המשיך ה- FAD לנקוט בגישה זהירה ולהציב מכשולים ביורוקרטיים שהקשו על מחקרו של גרוב להתקדם.

בינתיים, בספרד, הכין ד"ר חוזה קרלוס בוסו (Bouso), בתמיכת MAPS, מחקר לטיפול באמצעות MDMA בהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). הוא קיבל את האישור ב- 1999 והחל לערוך את הניסוי בשנת 2000. אך כשנה אחרי שיצא לדרכו, החל המחקר הספרדי של בוסו לצלוע. לאחר ששישה בלבד מתוך עשרים ותשעה המשתתפים קיבלו מנה ראשונית של MDMA, הממשלה הספרדית – מושפעת מתגובה פוליטית חריפה ומסיקור תקשורתי שלילי – שמה את ידיה על הניסוי של בוסו והביאה לסיומו. זו היתה שנת 2002, כשבע-עשרה שנים לאחר שנאסר השימוש ב- MDMA, ומחקר קליני היה עדיין בחזקת חלום באספמיה. נדמה שכול העולם התגייס כדי למנוע אותו. העיתונות יצרה כמות מופרזת של לחץ שלילי, שגוי ביסודו, שתודלק בסיפורי אימה על רייברים מופרעים וקרטלי סמים בינלאומיים. על אף העובדה שלתופעות הללו אין כל קשר לשימוש ב- MDMA כאמצאי לטיפול רפואי, לא העזו ממשלות בכול העולם לתמוך במחקר בשל חשש להשלכות פוליטיות בלתי רצויות. גישה זו, המבוססת על פחד ודעה קדומה, מחלחלת גם אל הקהילה המדעית, מצויידת בשלל נתונים רעועים, ואפילו פגומים באופן שערורייתי, שתומכים בעמדה המקובעת של הרשויות שמבקשות להמשיך לנהל את 'המלחמה בסמים' – גם כאשר זו מתנגשת חזיתית עם צרכיה הבסיסיים של הרפואה.

כפי שציינתי מוקדם יותר, בשנת 2002 אירע המקרה הידוע שהמחיש היטב את הפארסה שמתחוללת סביב הדיון המדעי בעניין. ד"ר ג'ורג' ריקורטה (Ricaurte), במסגרת עבודתו בפרוייקט MDMA שנתמך על ידי הממשל האמריקאי, ערך מחקר שעל פניו הראה באופן חד-משמעי פגיעה עצבית אצל פרימאטים שקיבלו כמויות מתונות של MDMA. המחקר התפרסם בכתב העת רב ההשפעה 'Science', ומסקנותיו המרשיעות של ריקורטה נפוצו בכול העולם. הנה, נמצא האקדח המעשן. התקשורת הבינלאומית והרשויות התנפלו על הסיפור כמוצאי שלל רב ונפנפו בו כהצדקה למגבלות הכבדות שהוטלו על המחקר ב- MDMA ועל עושי הצרות במועדונים. אלא שאז, בשנת 2003, התברר שהניסוי של ריקורטה לקה באי-דיוקים משוועים. הצוות שלו בכלל לא נתן לפרימאטים MDMA, אלא מתאמפטמין – תרכובת רעילה ביותר שאינה זהה כלל ל- MDMA. על אף העובדה שבעקבות הגילויים הללו ריקורטה משך את המחקר מכתב העת ואף הביע התנצלות, הנזק כבר נעשה והממשלות נאחזו באקדח המעשן הזה במשך שנים רבות – וייתכן מאוד שהן עדיין עושות זאת. אינני נוטה להאמין בתיאוריות קונספירציה, אך דובלין היה נחוש לחקור מה בדיוק התרחש שם. אין לדעת אם מישהו במעבדתו של ריקורטה החליף את הבקבוקונים, אם בטעות ואם בכוונה, או שמא ה- FDA בעצמו היה מעורב באספקת הסם לניסוי. כך או כך, התוצאות השגויות גרמו נזק עצום למחקר האותנטי ב- MDMA, ואין ספק ש'התאונה' התאימה היטב לאג'נדה הפוליטית הזדונית נגד MDMA.

דובלין פוגש את מיטהופר בכנס 'גפן רוחני'

בשנת 2000 פגש דובלין את מייקל מיטהופר (Mithoefer) בכנס איוואסקה בסן-פרנסיסקו, בחסותו של עמיתו של לירי, רלף מצנר (Metzner). מיטהופר, פסיכיאטר מדרום קרוליינה שהתעניין במשך שנים רבות ב- MDMA והתמחה בטיפול במקרים קשים של PTSD, האמין עמוקות ביכולתו של MDMA להעניק למטופליו גישה חדשה של תרפיה שהיתה נחוצה באופן נואש. לרוע המזל, בשלב הזה היה מחקרו של ד"ר גרוב עם חולי סרטן סופניים תקוע בשל מכשולים שהציב ה- FDA בפני שימוש ב- MDMA, ולפיכך הוא החליט להשתמש במקום זאת בפסילוציבין. בסופו של דבר עלה בידו להפיק מחקר פורץ דרך בפסילוציבין, שאליו נגיע אחר כך.

לקראת תחילתו של המילניום החדש חלה נסיקה בפופולריות של מוסיקת הדאנס ובשימוש באקסטזי. אולי בזכות 'חוק הצדק המשפטי', מה שהתרחש בעבר במועדונים קטנים ובמרתפים מעופשים הפך לתופעה שמילאה אולמות ענק ונתמכה בתעשייה לגיטימית משני צידי האוקיינוס האטלנטי. בשנת 2000, הפטיפון בהנעה ישירה 'Technics 1210' – ערכת ההפעלה הסטנדרטית של כל די-ג'יי שמכבד את עצמו – נמכר לראשונה יותר מגיטרות כמתנת חג המולד לבני נוער. תקליטי הוויניל שבו למדפים, ופתאום חלומם של כל אחד ואחת היה להיות דיג'יי. MDMA הציל את תעשיית התקליטים.

הגורל מתחיל להאיר פנים למחקר ב- MDMA

בראשיתו של המילניום החדש הצליחו מיטהופר ודובלין להשיג אישור למחקרם ב- PTSD, ולאחר שנים רבות של עיכובים טכניים וכאבי ראש הוא יצא סופסוף לדרכו. אולם הליך גיוס המשתתפים וההרשמה עדיין דשדש תחת המגבלות הביורוקרטיות הרבות מספור. עורכי המחקר פנו לוועדת המעקב בבקשה להוסיף שלב נוסף בסדרת הטיפולים עם MDMA, וההליך הזה לבדו נמשך שלוש שנים תמימות – אולם הם המשיכו לצעוד קדימה ולישם באורך רוח את הפרוטוקול הטיפולי על 37 פציינטים.

בשנת 2005 כתבתי עבור 'כתב העת הבריטי לפסיכיאטריה' (BJPsych) את מאמר המערכת הראשון שלי, שסקר את מצב הדברים בתחום המחקר הפסיכדלי. אף על פי שבארה"ב היה אז הטרנד בשיאו, התאכזבתי לגלות שעבור הרוב המוחלט של הפסיכיאטרים בני דורי בבריטניה היה נושא זה עדיין בחזקת קרקע לא נודעת. ריק דובלין הביע תמיכה בעבודתי ועודד אותי להרחיב את טווח הפריסה של רשתי על מנת לצרף למערכה כמה שיותר פסיכיאטרים מן הממלכה המאוחדת. בזכות המאמר ב- BJPsych, בעודני מלמד באוקספורד, זכיתי לפגוש את אמנדה פילדינג (Feilding). ב- 2007, לאחר שמחקרי משך את תשומת ליבו של דיוויד נאט (Nutt), ערכתי הכרה בינו לבין מיטהופר. במסגרת תפקידו כנשיא הקולג' האירופי לנוירופסיכופרמקולוגיה (ECNP), הזמין נאט את שנינו למפגש השנתי בווינה כדי להרצות על מצבו של המחקר הפסיכדלי. דרכינו הצטלבו שוב כאשר הזמנתי אותו לבריטניה, ביחד עם צ'רלי גרוב, על מנת לשאת דברים בסימפוזיון שהובלתי במסגרת הוועידה השנתית של הקולג' המלכותי לפסיכיאטרים שנערך בליברפול ב- 2009. הסימפוזיון אושר על ידי אחד המומחים הפיסיאטריים המובילים בבריטניה לטיפול ב- PTSD, ד"ר ג'ונתן ביסון (Bisson) מאוניברסיטת קרדיף; ולימים התברר שהאירוע היווה קרש קפיצה חשוב בהתפתחות המחקר ב- MDMA בממלכה – אלא שבימים ההם אף אחד מאיתנו לא ידע זאת.

בשנת 2010 נשלמה כתיבתו של המחקר של מיטהופר. הוזמנתי לכתוב עליו סקירה עבור כתב העת לפסיכופרמקולוגיה (Journal of Psychopharmacology), שדייויד נאט היה עורכו הראשי. הנתונים היו סופסןף בידינו. MDMA יכול להיות בטוח ואפקטיבי עבור טיפול ב- PTSD. המחקר אושר והניסוי הקליני הראשון בעולם עם MDMA הובא לפרסום – כשלושים וחמש שנים לאחר שהשימוש בו נאסר ללא כל הצדקה. ריק דובלין, שנושא את נס המאבק מאז 1985, ראוי לזכות בפרס נובל ולו בשל התמדתו הראויה לציון. כך או כך, המחקר שלו נמצא עדיין בחיתוליו.